חלק ב, יחיד סגור לרבים

יגונו של איתן עצום. שכחתי  שבחוות תבורי התגוררה עד לא מכבר סבתא רות, אם שכולה ובעלה, רוצח תינוקם הלא משותף. רותה מספרת לתחקירנית ורדה, על העבר  הרחוק. לא ברור לי אם היא משתפת אותה בשני מקרי רצח שקרו לא מכבר, שהצליחו להוציא את איתן משתיים עשרה שנות גלות ועבודת פרך שהוא גזר על עצמו, או שהיא רק מספרת לי. סבא זאב לא  דמות מופת אך יושרתו חריגה ומעוררת השראה. הוא היחידי שמסוגל לתקשר עם איתן. בזכותו איתן שורד את שתיים עשרה השנים. הוא לא מתאבד, לא שותה עצמו למוות, רק עובד. סבא זאב יכול רק להציע מה שהוא יודע: עבודה כטכניקה  לשרוד חיים עם מישהי שמתעבת אותך. הטכניקה מוצעת לאיתן לא כנחמה אלא כדי לשרוד אבל על אובדן. כיוון שהספר נע בזמנים, אני יודע שהעבודה לא ניחמה או שיחררה אותו מאבלו אבל עזרה לאיתן לשרוד את הזמן. איתן וסבתה רות מול רותה, סבא זאב (וגם דוביק, אחיה של רותה. רותה ודוביק חוו בילדותם מוות ונטישה) מדגימים דרכים שונות לשרוד אבל. כצל, לא משתחרר האבל מבעליו. פתרון אחד - תאורה מזוויות מסוימות שמאפשרת לא להבחין בו. פתרון שני- חיים בפנטזיית חושך וקיבעון. דבר לא יכול מול משקולת האובדן שמשטיחה אותך, סופגת כל צבע, פוערת פה כפאק –מן ובולעת הכול. לנקמה, אם אני מבין נכון את הרמזים הנשלחים לי  יש איכות משחררת מקבוצה אחת לשנייה.

רותה מתארת את האבל של כהכבות. איתן נכשל בהגנת הילד ונכבה לתוך עצמו. לאחר המוות הוא מדווח כחייל לממונים (לא לה, אם הילד. רותה לא מסתירה את התמרמרותה ), נכבה, נאטם, מתחלף ל"לא איתן", צל של עצמו, גוויה מהלכת, חי מת, יחיד סגור לרבים. הפעולה הצבאית של הדיווח באה לאחר שאני רץ עם רותה מתארת לורדה מה היא חושבת שאירע לאחר שנטע הוכש. את הריצה במורד ההר, ההתגייסות לעזרה של חברי הצבא, המסוק שהגיע, והכול ללא הועיל. שלו הוא סופר של גיאוגרפיה. התחושה היא שמהתיאורים אפשר לנווט. אנחנו רצים עם איתן, מתנשמים איתו בעודו סוחב את נטע. הדופק המואץ, עוצמת התיפוף כטפיפת הרגליים הרצות במבצע ההצלה הכושל לא מעלים צלילי קינה על ילד שמת. קינה בשבילנו, שנשארנו בחיים לשמוע את סיפור נורא ובשביל הזוג ,שלא נאמר עליהם שהזילו דמעה.

רותה צעקה וצרחה, איתן מתמוטט ושוקע לדיכאון. כך הוא נבדל משורדי משפחת תבורי. גישתם מאופיינת בהסתרת רגשותיהם, שידור קור ובידוד. מה שהופך את משק תבורי מנזר הולם לנפשו המיוסרת של איתן הוא ניסיונם המצטבר בחריגות וחריגים. זעקתו של איתן כה מופנמת שרק אב המנזר, סבא זאב, יכול לה. הוא מסיר מאיתן כל אחריות לחייו. כאסיר בבית סוהר פתוח, ללא קירות שיהדהדו שתיקתו. אילמותו זועקת לעיני כל. רק סבא זאב מסוגל לטפל בחיה פצועה כמו איתן. הוא לוקח אותו, רוחץ אותו מאירועי היממה, לא מבודד את נכדתו, זוגתו של הפצוע, אלא אף משתף אותה בהליך הסוככות. מעתה, מסמן צעדו של סבא זאב, אנחנו נעטוף את הפצוע שזקוק לנו. כך גם קרה עם סבתא רות: אבלה על תינוקה, מאהבה וחיי אהבה שלעולם לא יהיו לה, לא הופרע.  עד מותה היא חיפשה, איש לא מנע ממנה לעשות זאת.

רותה ואני מוזמנים לטקס הטהרה של איתן, המת- חי. רותה מדלגת על מה שאירע בבית החולים. על פגישתה עם הגופה, טקס הטהרה של נטע. על הזר שרחץ את גופו הקטן אנחנו רק יודעים שהיא לא רוצה לספר. גם היא, כסבה יודעת לסגור עבר במנעול. אם זה היה תלוי בצאצאי תבורי ייתכן שהיו רק סיפורי ילדים בנוסח "האדם הקדמון והאש" או מיתולוגיה מרוככת כמו "השור האדיר, העגלה והתות". בסיפורים על פי משפחת תבורי  לא שוקעים בדיכאון ולכן לא צריך לצאת ממנו. רותה מצליחה לגייס הגנות לשימור ה"עצמי" בהתמקדותה במה שקורה לאיתן, בתהום שנפערה בינם ופחות בתיאור אובדנה שלה. הנתק, כה לא צודק

(לא אנושי, לא חומל) בינה לנטע מועתק (מואנש) בנתק בינה לבעלה. כל רחמי מגויסים לאיתן. משפחת תבורי לא צריכה השתתפות בצער, מבטי הזדהות. משק תבורי עצמאי ודואג לצרכיו. סבתא רות , שלא יכלה לקבל את סיפוקה המיני מסבא זאב, הלכה לחפשו במקום אחר ולומדת לקחה. סבא זאב, מתעשת על עצמו וממלא את תפקידו חוץ מלבנות משק- ממלא רחמה בשני ילדים ויוצר משפחה.

בפועל, שגרת יומיום רק מדחיקה צרכים ודחפים, לא מעלימם. אלו מחכים לצאת בהזדמנות הראשונה. סבתא רות מחפשת ילדיה, איתן מחפש נקמה בחיים. הוא מקבל את ההזדמנות לאחר מות הסבא. עדין לא ידוע מי הנבל הראשי בסיפור שם. אני מתחיל לחשוד שאולי לא אדע. עב הבשר שאיתו התחלתי את הסיפור טמון עכשיו מתחת לגל אבנים, במערה ליד עץ החרוב בוואדי. הוא מת ועדין אני לא יודע את שמו. אז מיהו הזקן הנוקדן שאחראי לבלגאן. לא הספקתי אפילו לשנוא את עב הבשר, גם לא לרחם עליו. אני אדיש לחייו ולמותו כמו שאני אדיש לחייו ומותו של אלוהים, ראש הקנוניה. הרצח של סבא זאב מרגיש ראוי וטבעי. הרוצח נרצח במקום החביב עליו, בחיק הטבע, מתחת לעץ אהוב.