יום רביעי, 16 באפריל 2014

חלק ג; להחזיר מכות

ה"לפני ואחרי" מתואר בשני אירועי מפתח, ממשיים וסמליים כאחד בחיי זוגיותם: הזיון  הראשון ויום הולדתה ה-40 של רותה. רותה דוחפת ראשה לורדה, נרתעתי כאילו קרבה פניה אלי ואני לא ממש רוצה לראות? שאלתי עצמי. האם זאת הסיבה שהקריאה מאופיינת במקטעים קצרים ומהירים שזמן ארוך מפריד בינם. העיסוק של ורדה בגופני שלה ושל איתן מביא אותי לשאול אם אני נמשך אליה כפי שהיא מוצגת. אם הייתי חושק בה לו הייתי תלמיד שלה, שכן, זכיין תחנת דלק סמוכה למושב. יש מיץ, לא הטעם שלי אבל מבין את איתן. מחד- לפני ואחרי לא הייתי רוצה לגור איתה. מאידך- אני מחזיק ממנה מספיק להעריך שגם  היא לא היתה רוצה לגור איתי.
כך או כך מצאתי עצמי שוב במרחב ציבורי, בהמתנה ותור ארוך במיוחד בנתב"ג.
"אני מחייכת, נכון? לפעמים, אם אני לא אומרת לעצמי לחייך, אני לא עושה את זה. או שאני מחייכת אבל מרגישה את זה. זה בגלל שיש ימים שבהם אני כאן רק שחקנית. קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה על אישה שאיבדה אותו ואת בנו, את שני הבחורים שלה ביום אחד. אבל חוץ מזה, ורדה, החיים שלי לא רעים. יש לי...." (פרק 29, 256)
.."אז תשמע מה למדתי היום, משהו נחמד חדש, להירדם כמו טחנת רוח: מי שהיה למעלה נשאר על מי שהיה למטה, אבל עם הגופים קצת באלכסון כאילו אנחנו איקס, וכל הארבע ידיים והארבע רגליים פרושות, ומי שמסתכל עלינו מלמעלה – אלוהים בדרך כלל- אומר לעצמו: איזה יופי שלח טחנה, למה שלא נסובב אותה? בואי הרוח ופחי, פחי בכנפיים היבשות האלה, שיעופו קצת." (סיום פרק 29, 261)
ושמח לצאת מאבלם. די כבר. לא רק  לרותה נשבר הזין לראות את איתן. גם לי. מצידי שתיסע לטיול סביב העולם. אני שונא מצבם הכפוי, בשל לגמור ת'ספר ולהוציא אותם מחיי. החיים מאפשרים: יש תור ארוך, עגלה לשים עליה את הספר ובטרייה מלאה  לכתוב הערות בNOTES.
הרצח המיותר של סבא זאב מתואר בקווים גרפים כקומיקס. דרדסבא זאב ומכשיר השמיעה שלו מגיעים בזמן הלא נכון למקום הנכון למות בו, תחת העץ שכה אהב. "כמה סמלי" דליה אומרת ומעוררת ברותה התבודדות רגשית עם גופת הסב. הטבע חזק מהאנשים סביבה. היא נסגרת לשוטר, לדוביק ודליה. ומתייחדת. קצב החיים גובר והיא בהילוך איטי. כמו ביום מוות של נטע והתחלפות בעלה. משהו קורה באוויר, היא מרגישה. עוד לא יודעת איך לנסח. בעלה קם לחיים בפיסי שלו. ..."אבל דליה לא חשבה שזה מצחיק. ובכלל, איפה הוא? שבה ושאלה. לא עניתי לה. התיישבתי עם קהלת לכתוב משהו להלוויה. למחרת לפנות ערב קברנו את סבא זאב ליד אשת החייל שלו, סבתא רות, אם לבניה וכולי וכולי. הרבה אנשים באו. אבל יותר מאוחר נותרה קבוצה קטנה יותר, חברים יותר קרובים, וכל מיני בני דודים רחוקים וקשוחים מהגליל, שדיברו וסיפרו על סבא ועל המושבה וכל מיני סיפורים, ודוביק, שהיה שתוי קצת, אמר פתאום: תיזהרו מרותה, בזמן האחרון היא כותבת סיפורים והיא עלולה לכתוב גם עליכם או לגנוב לכם רעיון. ואיתן חייך פתאום ואמר: למה שלא תקראו לנו משהו, רותה? ואני נדהמתי; הוא גם מדבר כמו פעם, בסגנון ובטון שמזכירים את בעלי הראשון.      הבאתי את המחברת שלי וקראתי להם את הסיפור שכתבתי לנטע על האדם הקדמון וכולם התלהבו ואמרו: צריך לפרסם! ואז קראתי להם, בשינויים קלים, גם סיפור על איזה בחור מהמושבה שאבא שלו לקח אותו לבית זונות, ואיתן שב ודיבר, כמו מתענג על יכולת ששבה אליו, ואמר" רותה, את צריכה לכתוב עוד."

נזכרתי גם אני בסיפור על בית הזונות בטבריה. מכל הסיפורים של רותה עד כה, אותו אני הכי זוכר. האם זה בגלל צירוף המילים שמצית את הדמיון כקפיטריה בטבריה 50 שנה מאוחר יותר. אולי העובדה ששיחקתי לפני עשרים שנה בתיאטרון חובבים את צ'כוב הנער מקבל חניכות דומה מאביו. בשני המקרים, אימת המין השני מרחפת ומשתקת. 
השתלשלות רצח המאהב והתינוקת (בהתחלה אגב, חשבתי תאומים, אחר כך תינוק ועתה ללא ספק קיבלתי הרשאה לספוילר מדויק) מסופר מזווית רותה מטהר את מעשי סבא זאב מרשעות סדיסטית. סבא זאב השאיר לשניהם מרווח לאהוב אם היה להם אומץ לממש עצמם. השניים, מסיבותיהם פחדו לנצלו ושילמו על כך מחיר. חוקי החברה התירו בשתיקה רצח כפול להגנת המשפחה. שנים מאוחר יותר חוקי החברה מתירים לרותה מערכת יחסים קצרה ואינטנסיבית עם עופר. המערכת בין שניהם מחזקת ותורמת להם . רותה, בשלב זה בחייה מחזיקה מהמפגש בינה לגופנפש צעיר סוג של נס,  תחליף ריגוש נטע/איתן האחרון שיקרה לה בחייה.
בינתיים אצלי, LIVE מהקריאה, ריגוש דרכון פג תוקף. אני מגיע לטיסה עם רגליים רועדות. מוכן לפרק קורע הלב על "נטע ומלכמוות, סיפור לנטע תבורי שכתבה לו אמו לאחר מותו" (פרק 35, עמ' 323). האלכוהול עוזר לחלחל למושב המטוס. אני מייבב, נסחט לאט, כל פרק קצרצר 50-100 מילים. בסיפור שלא היה נכתב לו נטע היה בחיים שזה סיפור שנכתב כי אין נטע. מילים שברווח בין היה ואיננו.
עכשיו, שיכור ולחיי רטובות אני נס הבדיה. רותה מזהירה אותי שוב שהכול אמת בבחינת דע מה עומד בפניך כשאתה מנווט במפת חייך.
הנקמה מסופרת בפי רותה כמעשה בריאה מחדש. קבלה אינסטינקטיבית של שליטה שאבדה על החיים מאפשרת לאיתן לצאת מדיכאונו ולהיוולד מחדש. זיק חייו של סבא זאב הדליק במותו את יצר חייו של איתן. הרצון העצמאי של החי/מת  ל"החזיר מכות" מתעורר ואיתו העניין לשוב לברוא חיים "בעלי משמעות"
רותה מדגישה שהסיפור "אמיתי". לאחר שהיא גומרת לספר היא כבר לא אותה השחקנית בעלילת הדרמה ששוחזרה לפנינו. הפעם מדובר במנצחת. אישה שהחזירה את מושכות חייה לידיה; בעלה חזר אליה ועמדתה כ"מספרת סיפורים", הפיחה כוח בכנפיה. סבא זאב ונכדתו הגיבו למציאות שנכפתה עליהם ועשו כמיטב יכולתם. שניהם הוכיחו שאפשר לשרוד חיים עם יושרה בלי "להתחלף", להיות סמלי או אפילו לסגור מעגל. אמיתות הסיפור היא הוכחה עבורה למציאות מוחשית. הדמיון הוא רובד של המציאות. איתן נרדף על ידי אובדנו וניצל בדרך נס מההעלמות לתוך החור השחור הפנימי. לסבתא רות לא היתה בת-מזל. לא היה מי שיחלץ את רוח התינוקת שהוסתרה ממנה בקצה אפה. קברה של הבת מקבל משמעות כשסיפורה של הסבתא יוצא לאור בפי נכדתה.


יום רביעי, 2 באפריל 2014

חלק ב, יחיד סגור לרבים

יגונו של איתן עצום. שכחתי  שבחוות תבורי התגוררה עד לא מכבר סבתא רות, אם שכולה ובעלה, רוצח תינוקם הלא משותף. רותה מספרת לתחקירנית ורדה, על העבר  הרחוק. לא ברור לי אם היא משתפת אותה בשני מקרי רצח שקרו לא מכבר, שהצליחו להוציא את איתן משתיים עשרה שנות גלות ועבודת פרך שהוא גזר על עצמו, או שהיא רק מספרת לי. סבא זאב לא  דמות מופת אך יושרתו חריגה ומעוררת השראה. הוא היחידי שמסוגל לתקשר עם איתן. בזכותו איתן שורד את שתיים עשרה השנים. הוא לא מתאבד, לא שותה עצמו למוות, רק עובד. סבא זאב יכול רק להציע מה שהוא יודע: עבודה כטכניקה  לשרוד חיים עם מישהי שמתעבת אותך. הטכניקה מוצעת לאיתן לא כנחמה אלא כדי לשרוד אבל על אובדן. כיוון שהספר נע בזמנים, אני יודע שהעבודה לא ניחמה או שיחררה אותו מאבלו אבל עזרה לאיתן לשרוד את הזמן. איתן וסבתה רות מול רותה, סבא זאב (וגם דוביק, אחיה של רותה. רותה ודוביק חוו בילדותם מוות ונטישה) מדגימים דרכים שונות לשרוד אבל. כצל, לא משתחרר האבל מבעליו. פתרון אחד - תאורה מזוויות מסוימות שמאפשרת לא להבחין בו. פתרון שני- חיים בפנטזיית חושך וקיבעון. דבר לא יכול מול משקולת האובדן שמשטיחה אותך, סופגת כל צבע, פוערת פה כפאק –מן ובולעת הכול. לנקמה, אם אני מבין נכון את הרמזים הנשלחים לי  יש איכות משחררת מקבוצה אחת לשנייה.
רותה מתארת את האבל של כהכבות. איתן נכשל בהגנת הילד ונכבה לתוך עצמו. לאחר המוות הוא מדווח כחייל לממונים (לא לה, אם הילד. רותה לא מסתירה את התמרמרותה ), נכבה, נאטם, מתחלף ל"לא איתן", צל של עצמו, גוויה מהלכת, חי מת, יחיד סגור לרבים. הפעולה הצבאית של הדיווח באה לאחר שאני רץ עם רותה מתארת לורדה מה היא חושבת שאירע לאחר שנטע הוכש. את הריצה במורד ההר, ההתגייסות לעזרה של חברי הצבא, המסוק שהגיע, והכול ללא הועיל. שלו הוא סופר של גיאוגרפיה. התחושה היא שמהתיאורים אפשר לנווט. אנחנו רצים עם איתן, מתנשמים איתו בעודו סוחב את נטע. הדופק המואץ, עוצמת התיפוף כטפיפת הרגליים הרצות במבצע ההצלה הכושל לא מעלים צלילי קינה על ילד שמת. קינה בשבילנו, שנשארנו בחיים לשמוע את סיפור נורא ובשביל הזוג ,שלא נאמר עליהם שהזילו דמעה.
רותה צעקה וצרחה, איתן מתמוטט ושוקע לדיכאון. כך הוא נבדל משורדי משפחת תבורי. גישתם מאופיינת בהסתרת רגשותיהם, שידור קור ובידוד. מה שהופך את משק תבורי מנזר הולם לנפשו המיוסרת של איתן הוא ניסיונם המצטבר בחריגות וחריגים. זעקתו של איתן כה מופנמת שרק אב המנזר, סבא זאב, יכול לה. הוא מסיר מאיתן כל אחריות לחייו. כאסיר בבית סוהר פתוח, ללא קירות שיהדהדו שתיקתו. אילמותו זועקת לעיני כל. רק סבא זאב מסוגל לטפל בחיה פצועה כמו איתן. הוא לוקח אותו, רוחץ אותו מאירועי היממה, לא מבודד את נכדתו, זוגתו של הפצוע, אלא אף משתף אותה בהליך הסוככות. מעתה, מסמן צעדו של סבא זאב, אנחנו נעטוף את הפצוע שזקוק לנו. כך גם קרה עם סבתא רות: אבלה על תינוקה, מאהבה וחיי אהבה שלעולם לא יהיו לה, לא הופרע.  עד מותה היא חיפשה, איש לא מנע ממנה לעשות זאת.
רותה ואני מוזמנים לטקס הטהרה של איתן, המת- חי. רותה מדלגת על מה שאירע בבית החולים. על פגישתה עם הגופה, טקס הטהרה של נטע. על הזר שרחץ את גופו הקטן אנחנו רק יודעים שהיא לא רוצה לספר. גם היא, כסבה יודעת לסגור עבר במנעול. אם זה היה תלוי בצאצאי תבורי ייתכן שהיו רק סיפורי ילדים בנוסח "האדם הקדמון והאש" או מיתולוגיה מרוככת כמו "השור האדיר, העגלה והתות". בסיפורים על פי משפחת תבורי  לא שוקעים בדיכאון ולכן לא צריך לצאת ממנו. רותה מצליחה לגייס הגנות לשימור ה"עצמי" בהתמקדותה במה שקורה לאיתן, בתהום שנפערה בינם ופחות בתיאור אובדנה שלה. הנתק, כה לא צודק
(לא אנושי, לא חומל) בינה לנטע מועתק (מואנש) בנתק בינה לבעלה. כל רחמי מגויסים לאיתן. משפחת תבורי לא צריכה השתתפות בצער, מבטי הזדהות. משק תבורי עצמאי ודואג לצרכיו. סבתא רות , שלא יכלה לקבל את סיפוקה המיני מסבא זאב, הלכה לחפשו במקום אחר ולומדת לקחה. סבא זאב, מתעשת על עצמו וממלא את תפקידו חוץ מלבנות משק- ממלא רחמה בשני ילדים ויוצר משפחה.
בפועל, שגרת יומיום רק מדחיקה צרכים ודחפים, לא מעלימם. אלו מחכים לצאת בהזדמנות הראשונה. סבתא רות מחפשת ילדיה, איתן מחפש נקמה בחיים. הוא מקבל את ההזדמנות לאחר מות הסבא. עדין לא ידוע מי הנבל הראשי בסיפור שם. אני מתחיל לחשוד שאולי לא אדע. עב הבשר שאיתו התחלתי את הסיפור טמון עכשיו מתחת לגל אבנים, במערה ליד עץ החרוב בוואדי. הוא מת ועדין אני לא יודע את שמו. אז מיהו הזקן הנוקדן שאחראי לבלגאן. לא הספקתי אפילו לשנוא את עב הבשר, גם לא לרחם עליו. אני אדיש לחייו ולמותו כמו שאני אדיש לחייו ומותו של אלוהים, ראש הקנוניה. הרצח של סבא זאב מרגיש ראוי וטבעי. הרוצח נרצח במקום החביב עליו, בחיק הטבע, מתחת לעץ אהוב. 


חלק א - אז מי מת לנו?

שלוש פעמים המשכתי בקריאת "שתיים דובים" מחוץ לביתי. פעמיים ניגשו אלי אנשים וסיפרו שהם "בי-די-יוק קוראים ספר שלו". בפעם הראשונה שלף צעיר, עתה חזר מהודו, עותק ישן של "פונטנלה" ופעם שנייה, בהתנצלות משהו הראה אחד בן גילי את "רומן רוסי" ש"עכשיו בדיוק הוא קיבל מתנה ליום הולדת". מדוע זאת נקודה ראויה לציון?  כי מאיר שָׁלֵו הוא "גולני שלי" הפרטי בספרות א"י. והעובדה שמילותיו עדין מנסחות קהילתי, בטווח ראייתי ראויה להרהור. שלו מבוגר בחמש עשרה שנה ממני ובשש שנים מגבי אשכנזי, הגולנצ'יק שטיפס הכי גבוה. אשכנזי היה מג"ד 51 שהייתי חייל ב- 13. השמועה על אוזן הערבי שתלויה על האפוד למבצעים מיוחדים של  אשכנזי, נעלה דיונים רבים בשאלות נכבדות מאוד לחייל צעיר - מי הכי חפ"ש, קרבי, מורעל וכיו"ב.
לא יכולתי שלא לחשוב על האוזן כשהתחלתי לקרוא. הספר מתחיל בנזיפה. בחור עב בשר מתעכב מסיבות טכניות למשך תשעה צלצולים עד שהוא עונה לטלפון. המתקשר ספר ועב הבשר לא מכחיש.
באווירה קולנועית משהו, "בריא הבשר" ואני נחלצים מנזיפה טלפונית על ההמתנה הארוכה והעברית הקלוקלת. עוד מספר שעות, השכם בבוקר, נצא מהמיטה, נחמוק מהאישה ונצא לפעולה. הבידול מהאישה הוא לצורכי ייעול. נשים חופרות: שאלות, תשובות וסיפורים. בלעדיהן אין צורך לשקר .עב הבשר מבין מדוע הוא מוזעק לפעולה. הוא יציית ויקדים לישון, אני אמשיך לקרוא, שזה אותו דבר לפעמים.
בפרק שניים אני מוצא הרחבה בנושא הזכר שכאילו עושה ענייניו מחוץ לטווח ראייתה של זוגתו. למה כאילו? כי לפני גרסת אישה.  והאישה הזאת היא לא מספרת סבילה , שכל אחד יכול למדר כאוות נפשו, ככה סתם. השורות מגדילות עצמן לשלט אזהרה מתנועע מול עיני-  מי המספר, מי הקורא ומפה לא להתלונן שלא הזהרתי
"טיולים של בחורים," כך אמר, ויום אחד אף הוסיף, "הבחורות לא מוזמנות."
כך אמר ואני רק גיחכתי. לא שיערתי את הבאות. מעולם לא היתה לי האינטואיציה המפורסמת המיוחסת, התחושה המוקדמת המיוחסת לנשים, ובייחוד לאמהות. גם ביום האסון ממש לא הרגשתי דבר." (עמ'  16)
אז יש פה נקבה שיודעת משהו על זכרים ומספרת מעשייה על דברים שלפעמים לא מדברים עליהם. גברים ונשים. אישה שהעניקה לבנה שם מקובל לתת לבנות
"אם יופיע נחש נטפל בו, נכון, נטע?"- כך קראנו לו, לבננו שגדל ומחה: צוחקים עלי בגן, למה שנתתם לי שם של ילדה?"
"תצחק עליהם בחזרה."
דיאלוג שעושה לי חשק לשמוע את ג'וני קש ו- BOY NAMED SUE  ו"את כל השטויות שחייב אב ללמד את בנו" כמו "...למצוא את כוכב הצפון, ולנהוג את הטנדר הישן-נטע על ברכי אביו.... (עמ' 17)
בפרק ג'' , כחמשה עשר עמודים, מהר מאוד אני מקבל פרטים על האסון שנרמז קודם. מת ילד. אחריו נעלם הבעל שהיה ומתחלף למישהו זר, עם אותו שם. האם רק הגיבורה, רותה נטולת האינטואיציה, נשארת אותו דבר?. מסתבר שכן, אם ניחנת בגנים של קשות עורף וראיה סיפורית/היסטורית.
הפתיחה הדרמאטית (הרגו לנו ילד ותגובת אבות למות בניהם היא תת סוגה:  קינת דויד, "שירים על מות ילדים" של פרדריק ריקרט - שמאהלר לא יכול היה להמשיך להלחין לאחר מות בתו שלו ) מאפילה על השאר,  אני עדין מעורער ממות הילד. לא נורא. לעומת נוקדנותו של המתקשר האלמוני בטלפון, שָׁלֵו מלמד אותי מאיפה משתין הדג. קיבלתי ממנו אישור  לא להתעכב. יש סיפורים לא פחות איומים בהמשך
חשבת שזאת דרמה? הנה נמושה קבל אחת.
בעזרת תחקירנית מעצבנת בשם ורדה, שהיא בעצם אני רק עם כיפאק HEY, נודע לי מפי רותה, המספרת,  על סבה, זאב תבורי,  שרצח תינוק, בנו הלא ביולוגי, שנולד לאשתו מפרשת אהבה עם שכן. (תינוק או תינוקת? לא זוכר לא רוצה לבדוק) על רצח השכן שהוסווה כהתאבדות ועל שיתוף פעולה של כל הכפר בהסתרת שתי הרציחות. רותה מתארת איך סבתה, אם התינוק, לא מפסיקה עד יומה האחרון לחפש את גופת התינוק ומופיעה כרוח רפאים משום מקום, כשמישהו חופר בור באדמה בסביבות הכפר.
זקוק להפסקה שאותה אני מקבל. לשמחתי הרבה, סיפור על ילד קטן בשם סבא זאב,ההוא שרצח את התינוק, הסבא ששכל את נכדו האהוב. סופר ונכתב על ידי רותה-תותה, המספרת, האם השכולה. רותה וסבא זאב לא משתנים בעקבות מקרי המוות סביבם. כצלב כבד הם נושאים את עברם וממשיכים לצעוד במסלול חייהם. קמים כל בוקר לעבודה. איתן, בעלה של רותה קורס. תסמיניו: דיכאון קשה. האיש היחידי שמתקשר איתו הוא סבא זאב. סבא זאב מטפל באיתן כפי שהיו מטפלים במשוגעים במנזרים במזרח: שתיקה והוראות קצרות למילוי משימות. רותה קוראת לבעלה האבל, בעלי המתחלף, בעלי השני. קריסתו של איתן לדיכאון מאפשרת לה להתאבל על ילדה שמת. סבא זאב אילץ את סבתא רות, גם היא אם שכולה, להתמודד עם החיים בעזרת ילדים נוספים. לרותה, יש רק את עצמה (והאלכוהול) להכריח עצמה לקום בבוקר, לחבור לגרעין כוח ממתים, מתחלפים, רוצחים, נרצחים, קורבנות, אבלים וחיים.

אני קורא