שלוש פעמים המשכתי בקריאת "שתיים דובים" מחוץ לביתי. פעמיים
ניגשו אלי אנשים וסיפרו שהם "בי-די-יוק קוראים ספר שלו". בפעם הראשונה
שלף צעיר, עתה חזר מהודו, עותק ישן של "פונטנלה" ופעם שנייה, בהתנצלות
משהו הראה אחד בן גילי את "רומן רוסי" ש"עכשיו בדיוק הוא קיבל מתנה
ליום הולדת". מדוע זאת נקודה ראויה לציון? כי מאיר שָׁלֵו הוא
"גולני שלי" הפרטי בספרות א"י. והעובדה שמילותיו עדין מנסחות קהילתי,
בטווח ראייתי ראויה להרהור. שלו מבוגר בחמש עשרה שנה ממני ובשש שנים מגבי אשכנזי, הגולנצ'יק
שטיפס הכי גבוה. אשכנזי היה מג"ד 51 שהייתי חייל ב- 13. השמועה על אוזן הערבי
שתלויה על האפוד למבצעים מיוחדים של
אשכנזי, נעלה דיונים רבים בשאלות נכבדות מאוד לחייל צעיר - מי הכי
חפ"ש, קרבי, מורעל וכיו"ב.
לא יכולתי שלא לחשוב על האוזן כשהתחלתי לקרוא. הספר מתחיל בנזיפה.
בחור עב בשר מתעכב מסיבות טכניות למשך תשעה צלצולים עד שהוא עונה לטלפון. המתקשר
ספר ועב הבשר לא מכחיש.
באווירה קולנועית משהו, "בריא הבשר" ואני נחלצים מנזיפה טלפונית
על ההמתנה הארוכה והעברית הקלוקלת. עוד מספר שעות, השכם בבוקר, נצא מהמיטה, נחמוק
מהאישה ונצא לפעולה. הבידול מהאישה הוא לצורכי ייעול. נשים חופרות: שאלות, תשובות וסיפורים.
בלעדיהן אין צורך לשקר .עב הבשר מבין מדוע הוא מוזעק לפעולה. הוא יציית ויקדים
לישון, אני אמשיך לקרוא, שזה אותו דבר לפעמים.
בפרק שניים אני מוצא הרחבה בנושא הזכר שכאילו עושה ענייניו
מחוץ לטווח ראייתה של זוגתו. למה כאילו? כי לפני גרסת אישה. והאישה הזאת היא לא מספרת סבילה , שכל אחד יכול
למדר כאוות נפשו, ככה סתם. השורות מגדילות עצמן לשלט אזהרה מתנועע מול עיני- מי המספר, מי הקורא ומפה לא להתלונן שלא הזהרתי
"טיולים של בחורים," כך אמר, ויום אחד אף הוסיף,
"הבחורות לא מוזמנות."
כך אמר ואני רק גיחכתי. לא שיערתי את הבאות. מעולם לא היתה לי
האינטואיציה המפורסמת המיוחסת, התחושה המוקדמת המיוחסת לנשים, ובייחוד לאמהות. גם
ביום האסון ממש לא הרגשתי דבר." (עמ' 16)
אז יש פה נקבה שיודעת משהו על זכרים ומספרת מעשייה על דברים שלפעמים
לא מדברים עליהם. גברים ונשים. אישה שהעניקה לבנה שם מקובל לתת לבנות
"אם יופיע נחש נטפל בו, נכון, נטע?"- כך קראנו לו, לבננו
שגדל ומחה: צוחקים עלי בגן, למה שנתתם לי שם של ילדה?"
"תצחק עליהם בחזרה."
דיאלוג שעושה לי חשק לשמוע את ג'וני קש ו- BOY
NAMED SUE ו"את כל השטויות שחייב אב ללמד את
בנו" כמו "...למצוא את כוכב הצפון, ולנהוג את הטנדר הישן-נטע על ברכי
אביו.... (עמ' 17)
בפרק ג'' , כחמשה עשר עמודים, מהר מאוד אני מקבל פרטים על האסון שנרמז
קודם. מת ילד. אחריו נעלם הבעל שהיה ומתחלף למישהו זר, עם אותו שם. האם רק
הגיבורה, רותה נטולת האינטואיציה, נשארת אותו דבר?. מסתבר שכן, אם ניחנת בגנים של
קשות עורף וראיה סיפורית/היסטורית.
הפתיחה הדרמאטית (הרגו לנו ילד ותגובת אבות למות בניהם היא תת
סוגה: קינת דויד, "שירים על מות
ילדים" של פרדריק ריקרט - שמאהלר לא יכול היה להמשיך להלחין לאחר מות בתו שלו
) מאפילה על השאר, אני עדין מעורער ממות
הילד. לא נורא. לעומת נוקדנותו של המתקשר האלמוני בטלפון, שָׁלֵו מלמד אותי מאיפה משתין הדג. קיבלתי ממנו אישור לא להתעכב. יש סיפורים לא פחות איומים בהמשך
חשבת שזאת דרמה? הנה נמושה קבל אחת.
בעזרת תחקירנית מעצבנת בשם ורדה, שהיא בעצם אני רק עם כיפאק HEY, נודע לי מפי רותה, המספרת, על סבה, זאב תבורי, שרצח תינוק, בנו הלא ביולוגי, שנולד לאשתו מפרשת
אהבה עם שכן. (תינוק או תינוקת? לא זוכר לא רוצה לבדוק) על רצח השכן שהוסווה
כהתאבדות ועל שיתוף פעולה של כל הכפר בהסתרת שתי הרציחות. רותה מתארת איך סבתה, אם
התינוק, לא מפסיקה עד יומה האחרון לחפש את גופת התינוק ומופיעה כרוח רפאים משום
מקום, כשמישהו חופר בור באדמה בסביבות הכפר.
זקוק להפסקה שאותה אני מקבל. לשמחתי הרבה, סיפור על ילד קטן בשם סבא
זאב,ההוא שרצח את התינוק, הסבא ששכל את נכדו האהוב. סופר ונכתב על ידי רותה-תותה,
המספרת, האם השכולה. רותה וסבא זאב לא משתנים בעקבות מקרי המוות סביבם. כצלב כבד
הם נושאים את עברם וממשיכים לצעוד במסלול חייהם. קמים כל בוקר לעבודה. איתן, בעלה
של רותה קורס. תסמיניו: דיכאון קשה. האיש היחידי שמתקשר איתו הוא סבא זאב. סבא זאב
מטפל באיתן כפי שהיו מטפלים במשוגעים במנזרים במזרח: שתיקה והוראות קצרות למילוי
משימות. רותה קוראת לבעלה האבל, בעלי המתחלף, בעלי השני. קריסתו של איתן לדיכאון
מאפשרת לה להתאבל על ילדה שמת. סבא זאב אילץ את סבתא רות, גם היא אם שכולה,
להתמודד עם החיים בעזרת ילדים נוספים. לרותה, יש רק את עצמה (והאלכוהול) להכריח
עצמה לקום בבוקר, לחבור לגרעין כוח ממתים, מתחלפים, רוצחים, נרצחים, קורבנות,
אבלים וחיים.
אני קורא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה